עיקרי מדיניות החוץ של ההתחברות הישראלית

בהיותה במוקד אזור סוער וגועש, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל רק מערכת בחירות חברתית-כלכלית, הגם שלזו חשיבות עצומה. אם רוצה ישראל להבטיח את המשך קיומה לאורך זמן, עליה ליזום מדיניות חוץ ובטחון רבת תעוזה ויצירתיות, שתחליף את הקיבעון המחשבתי השורר בה מזה שנות דור. בתחום החוץ והביטחון מוצע להניף 2 דגלים עיקריים:

א. הקמת מדינה אחת בעלת זהות ישראלית.     

ב. אכיפת ביטחון קיבוצי במזרח התיכון.             

א. מדינה אחת בעלת זהות ישראלית

א.1 פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים 

מאז הסכם אוסלו שולטת בחשיבה הישראלית התוכנית של שתי מדינות לשני עמים – משל הייתה זו האופציה היחידה ליישוב הסכסוך הארץ ישראלי.  ראשיתה של זו במסקנות ועדת פיל שפורסמו ביולי 1937 ובהחלטת החלוקה מנובמבר 1947, המשכה בהסכם אוסלו, ושיאה בנאום שנשא בנימין נתניהו באוניברסיטת בר-אילן ביוני 2009. העובדה, שאפילו מנהיג המחנה הלאומי אימץ פרדיגמה זו, בניגוד לעמדתו עד אז, היא שקיבעה אותה כאופציה היחידה, לא רק בישראל אלא גם בקהילייה הבינלאומית כולה. ואולם, באורח פרדוכסלי לכאורה, דווקא משהפכה פרדיגמה זו לדוֹגמה מעין-דתית – החלה היא להתערער, תחילה בעולם האקדמי ולאחר מכן גם בפוליטיקה.

א.2. פרדיגמת המדינה האחת 

על רקע הכישלון לממש את תוכנית שתי המדינות – הוצע על ידי מספר אנשי ימין להמירה בתוכנית המדינה האחת, הגם שזו נתקלת בחשדנות ובספקנות כאחת. במהלך השנים האחרונות הועלו 3 אפשרויות למימוש תוכנית המדינה האחת, שהמכנה המשותף להן הוא הדרישה לספח את שטחי יו"ש – אך חלוקות הן ביחס לזכויות שיש להעניק לתושבי

(1) תוכנית אורי אליצור ז"ל, שלפיה יחד עם סיפוח שטחי יו"ש תוענק אזרחות מלאה לתושביה דוברי הערבית –  גם אם כתוצאה מכך ישתנה המאזן האלקטוראלי בכנסת ישראל, העלול לטשטש את זהותה היהודית של מדינת ישראל;  

(2) תוכנית מוטי קרפל, שלפיה עם סיפוח יו"ש לא יזכו תושביהם דוברי הערבית באזרחות, אלא יסתפקו  במעמד של "גר תושב", כמשמעות המונח על פי ההלכה. מהלך כזה יבטיח את הרוב היהודי בכנסת ישראל – ומאליו יבטיח את זהותה היהודית של מדינת ישראל.       

(3) תוכנית בני אלון ז"ל, שלפיה עם סיפוח יו"ש לא יזכו תושביהם דוברי הערבית באזרחות, אלא יסתפקו  במעמד של "תושב קבע" כהגדרתו בחוקי ישראל – ובמקביל יזכו להתאזרח מחדש בממלכת ירדן (מצב ששרר עד יולי 1988, עת החליטה ירדן להתנתק מ"הגדה המערבית"). מהלך כזה יבטיח את הרוב היהודי בכנסת ישראל – ומאליו יבטיח את זהותה היהודית של מדינת ישראל. מודל זה יאפשר לפתור גם את בעיית הפליטים הפלשתיניים, בהציעה להם בית לאומי בממלכת ירדן, שבה מהווים הם רוב כבר עתה ("ירדן היא פלשתין"). תוכניתו של בני אלון, כמו גם זו של מוטי קרפל, פוגעת במה שנחשב כזכות-יסוד בעולם המודרני – כריכת תושבות הקבע והאזרחות זו בזו, באופן שלא ניתן להפריד ביניהן. בבסיסן של שלושת התוכניות הללו מובלעות 2 הנחות-יסוד:

1 ההנחה כי נדרש סיפוח של שטחי יו"ש כדי ליצור מדינה אחת

2. ההנחה כי זהותם העוינת  של תושבי יו"ש דוברי הערבית לא ניתנת לשינוי.  

לעומתן, תוכנית המדינה האחת בעלת זהות ישראלית, מבוססת 2 הנחות-יסוד הפוכות:

1. ההנחה כי הסכם אוסלו ב' הכיר בריבונות ישראל בשטחי יו"ש – ולכן אין כלל צורך לספחם.

2. ההנחה כי זהותם העוינת של תושבי יו"ש דוברי הערבית ניתנת לשינוי – וכי שינוי זהות זה צריך שיעמוד במרכזה של תוכנית המדינה האחת בעלת זהות ישראלית.

א. 3 הסטאטוס המשפטי הנוכחי פרי הסכם אוסלו ב'

עיקרו של הסכם אוסלו ב', שנחתם בין ישראל לאש"ף ב-28.9.1995, הוא הכרה פלשתינית בקיומה של מדינת  ישראל ובריבונותה על ארץ ישראל, לרבות על שטחי יו"ש וחבל עזה – בתמורה להקמת אוטונומיה פלשתינית על חלק משטחים אלה. הסכם זה יצר סטאטוס משפטי חדש בשטחי יו"ש וחבל עזה, על-ידי חלוקת הסמכויות בשטחים אלה ל-3 קטגוריות כדלקמן: 

שטחי A: שטחים בשליטה מלאה (אזרחית-משפטית וביטחונית) של הרשות הפלשתינית.

שטחי B: שטחים בשליטה כפולה: אזרחית-משפטית של הרשות הפלשתינית וביטחונית של  מדינת ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית-משפטית וביטחונית של מדינת ישראל.

הסכם זה העניק אוטונומיה מלאה לתושבי הערים והכפרים הפלשתיניים שבשטחי A ו- B, המשתרעים על 40% משטחי יו"ש. בשטחי C, המשתרעים על 60% משטחי יו"ש, נמצאת אוכלוסייה פלשתינית אפסית כמעט (מספר התושבים שנוי במחלוקת). התוצאה היא, שנכון להיום, ל-99% מהפלשתינים יש 100% אוטונומיה.

ההכרה הפלשתינית בקיום ישראל משתקפת בחתימה על הסכם עימה (ובהצהרות הנכללות בו) כמו גם בביטול הסעיפים באמנה הפלשתינית הקוראים להשמדתה. ההכרה בריבונותה של ישראל על שטחי יו"ש וחבל עזה משתקפת בסמכויות השיוריות שאותן הותיר ההסכם  בידי ישראל, שהן בעיקר ביטחוניות-הגנתיות במהותן. סמכויות שיוריות אלו הן שמגדירות את הריבונות, והן כוללות בין השאר את הסמכויות הבאות: (א) שליטה ברום האוויר, במים הטריטוריאליים ובגבולות היבשתיים (שליטה המאפשרת הגנה לא רק מפני איומים צבאיים, אלא גם מפני איומים דמוגראפיים, כגון הגירה לא-רצויה); (ב) הסמכות למנוע מהרשות הפלשתינית את האפשרות לכרות בריתות מדיניות וצבאיות עם מדינות אחרות; (ג) הסמכות למנוע מהרשות הפלשתינית את האפשרות להיות חברה בארגונים בינלאומיים כגון האו"ם, בית הדין הבינלאומי לצדק, בית הדין הפלילי הבינלאומי וכד'. על חשיבותה של הריבונות הביטחונית ניתן ללמוד, בין השאר, מהעימות הצבאי המתמשך עם חבל עזה מאז נסיגתה החד-צדדית של ישראל מחבל זה, שבמסגרתה ויתרה היא למעשה על הסמכויות השיוריות הללו.

חשיבותו של הסכם אוסלו ב' לא רק בשל הענקת הסמכויות השיוריות לישראל, אלא גם משום שאין הוא מאזכר כלל את הצורך בהקמת מדינה פלשתינית – ובכך תואם הוא את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, שאליהן הוא מפנה. בהחלטות אלו אין כלל אזכור לצורך בהקמת מדינה פלשתינית – להפך, בהחלטה 242 מודגש הצורך בהבטחת שלמותן הטריטוריאלית של המדינות שהיו קיימות באותה עת, מבלי ששלמות זו תיפגע על-ידי הקמת ישות מדינית נוספת באזור.

א.4 ארגון מחדש של האוטונומיה הפלשתינית

1.  עיקר המחלוקת בין הימין לשמאל הוא לגבי המשקל שיש לתת לכול אחד משני הסיכונים המאיימים על ישראל:  הסיכון הקיומי מחד – והסיכון הזהותי מאידך. כדי להבטיח את זהותה היהודית והדמוקרטית על ישראל להתכנס לגבולות המסכנים את קיומה – ואילו כדי להבטיח את קיומה, על ישראל לבלוע אל קרבה אוכלוסייה המסכנת את זהותה. הימין מוכן לסכן את הזהות, כדי להבטיח את הקיום – ואילו השמאל מוכן לסכן את הקיום, כדי להבטיח את הזהות. לכן מציע הימין לספח את יו"ש, ובכך להבטיח שלא תקום מדינת-הר פלשתינית שתאיים על קיום ישראל – אפילו כרוך הדבר באפשרות שישראל תהפוך למדינת אפרטהייד. לעומת זאת, השמאל מוכן לסגת מיו"ש, ובלבד שישראל לא תהפוך למדינת אפרטהייד – אפילו כרוך הדבר בהחרפת האיום על קיומה. כך נקלעת ישראל לדילמה חסרת מוצא: כיצד תוכל להבטיח את קיומה, מבלי לאבד את זהותה?

 2. מטרת הסכמי אוסלו הייתה לפתור את דילמת הקיום והזהות הזו על-ידי החלוקה הנוכחית של שטחי יו"ש ל-3 קטגוריות, המאפשרים לישראל שליטה ביטחונית –  מבלי צורך לאזרח את מרבית האוכלוסייה הערבית. עיקר חשיבותם של הסכמים אלה משתקפת בהכרזה על סיום הסכסוך העקוב מדם וברצון להגיע לפיוס היסטורי.

3. חשיבות הסכמי אוסלו אינה רק במה שיש בהם, אלא גם במה שאין בהם – אין בהם שום אזכור לצורך בהקמת מדינה פלשתינית. ההסכם מדבר על כינון אוטונומיה פלשתינית (שתישלט על-ידי הרשות הפלשתינית) – אך לא על כינון מדינה פלשתינית. הצורך בהקמת אוטונומיה פלשתינית להבדיל ממדינה פלשתינית משתקף במספר סעיפים, שבהם נוסח במפורש, כי ישראל תמשיך להחזיק בסמכויות השיוריות (סמכויות הריבונות) – ואילו לרשות הפלשתינית יוענקו הסמכויות שישראל תסכים לוותר עליהן.

4. הסכמי אוסלו לא הביאו לסיום הסכסוך, לא בגלל שהיו גרועים כשלעצמם אלא משום שנכרתו עם הפרטנר הלא-נכון – ארגוני הטרור שראו בהם כלי לצורך קבלת אחיזה בארץ, במטרה להחריב את ישראל, בהתאם ל"תוכנית השלבים" שלהם. לכן, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם, יצאו ארכי-טרוריסטים אלה למתקפה נגד ישראל, הפעם כשהם נמצאים מבפנים לחומות (כמו אותו סוס-עץ שהוכנס לטרויה) – לא מחוצה להם.

5. בעצם בחירתה באש"ף כפרטנר ויתרה ישראל על האפשרות להתקשר עם מנהיגות חילופית – המנהיגות המסורתית של ארץ הר, החותרת לעצמאות בצד ישראל, ולא על חורבותיה. בעוד שהיחסים בין ישראל לארגוני הטרור הם "משחק סכום אפס" – ולכן המאבק כנגדם אינו יכול להסתיים בפשרה איתם אלא רק בחיסולם – הרי שהיחסים עם המנהיגות המסורתית  מורכבים יותר וניתן להגיע איתם לפשרה.

6. את  הסטאטוס המשפטי הנוכחי אפשר לשדרג על ידי ארגון מחדש של האוטונומיה הפלשתינית בהתאם לעקרונות הבאים (רשימה לא סגורה):

(א) השארת הסטאטוס המשפטי שיצר הסכם אוסלו ב' על כנו, בדגש על החלוקה הנוכחית של שטחי יו"ש ל-3 קטגוריות: (1) שטחי A – שטחים בשליטה מלאה (אזרחית-משפטית וביטחונית) של הרשות הפלשתינית; (2) שטחי B– שטחים בשליטה כפולה: אזרחית-משפטית  של הרשות הפלשתינית וביטחונית של  ישראל; (3) שטחי C – שטחים בשליטה מלאה (אזרחית-משפטית וביטחונית) של ישראל;

(ב) המשך שליטתה הביטחונית של ישראל בשטחי C ו-B יבטיח את בטחונה הפיזי, מבלי שתידרש לאזרח כ-99% מהאוכלוסייה דוברת הערבית (תושבי שטחי A ו-B) – ובדרך זו תוכל לשמור על צביונה היהודי;

(ג) החלשת הרשות הפלשתינית (שמוצאה בפליטי מישור החוף), בד-בד עם  חיזוק המנהיגות המסורתית של ארץ-ההר – משמע, האצלה מרבית של הסמכויות מהרשות הפלשתינית לערי יו"ש ובנותיהן (הכפרים שמסביבם). בצד ביזור הסמכויות, יש לנקוט בהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה של מוסדות האוטונומיה;

(ד) מאחר שלמנהיגות המסורתית של ארץ-ההר אין שאיפות להקים מדינה פלשתינית – באשר רעיון מדינת-הלאום הינו זר לתרבות הפוליטית המסורתית – הדרישה לשדרוג האוטונומיה הפלשתינית הנוכחית לכדי מדינה ריבונית תלך ותדעך עם הזמן.

(ה) מאחר שלמנהיגות המסורתית של ארץ-ההר אין שאיפות להקים מדינה פלשתינית –מאליו אין לה גם צורך בקיום עיר בירה (מטרופולין שלו כפופות יתר ערי המדינה). לפיכך  הדרישה להכיר בחלק המזרחי של ירושלים כבירת פלשתין תלך ותפחת עם הזמן. במצב דברים זה, תזכה תביעת ישראל לריבונות על ירושלים כולה – תוך שמירה על נגישות מלאה למקומות הקדושים לאסלאם כפי הסטאטוס המשפטי הקיים כבר היום – ללגיטימציה בינלאומית הולכת ומתרחבת;

(ו) מאחר שלמנהיגות המסורתית של ארץ-ההר אין מחויבות אידיאולוגית כלפי הפליטים, ניתן יהיה להגיע עמה לפתרון בעיית הפליטים מחוץ לגבולות הקו-הירוק (יפו, חיפה, עכו, רמלה, לוד, טבריה, צפת  ושאר יישובי הגליל המזרחי). במסגרת פתרון זה ייעשה מאמץ בינלאומי לשיקום ופיתוח הפרברים העירוניים שבהם מרוכזים צאצאי הפליטים ("מחנות הפליטים") – בחבל עזה, בערי  יו"ש, בירדן, בסוריה ובלבנון. פתרון בעיית הפליטים הפלשתינים ייעשה לפי הקריטריונים המקובלים במשפט הבינלאומי בעניין זה – ולא לפי הכללים הייחודיים שנקבעו במיוחד בעבורם (והמנציחים את הבעיה במקום לפותרה);

(ז)  הקמת משטרות עירוניות שיהיו נתונות למרותן של העיריות ביו"ש (דוגמת המשטרות העירוניות בישראל) – במקום כוחות הביטחון שהקימה הרשות הפלשתינית בעקבות הסכם אוסלו, והמצוידים בנשק צבאי לכול דבר;   

(ח) פיתוח מערכת כבישים (כולל מחלפים, מנהרות, גשרים, כבישים עוקפים וכד'), שתאפשר לתושבים המקומיים לנוע בחופשיות בכול שטחי יו"ש, מבלי שיהא עליהם לעבור דרך שטח C הנמצא בשליטה ישראלית מלאה. בדרך זו יוסרו המחסומים הקיימים היום, שבהם נתקלים התושבים הללו בחיילי צה"ל – מחסומים היוצרים תחושה שנתונים הם תחת "כיבוש ישראלי". כינון מערכת כבישים מעין זו הוא פרויקט הנדסי מורכב ויקר למדי, אך אין הוא בלתי-אפשרי – להפך: בהשוואה לכול פתרון אחר הוא פשוט וזול יחסית;

(ט) הקמת אזורי תעשיה ומסחר משותפים לאזרחי ישראל ולתושבי האוטונומיה, שיבטיחו     רווחה כלכלית  לכולם;

(י) צמצום ההסתה והעוינות נגד ישראל, בדגש על מערכת החינוך והמסגדים;

7. תוכנית הארגון-מחדש של האוטונומיה הקיימת בפועל, על בסיס העקרונות שבסעיף 6, נותנת לה מענה לדילמת הקיום והזהות  – אפילו הוא חלקי בלבד.

א.5 מהפכת זהות כפתרון מלא של דילמת הקיום והזהות

פרדיגמת המדינה האחת בעלת זהות ישראלית מבוססת כאמור על שתי הנחות-יסוד:  (1) ההנחה כי הסכם אוסלו ב' הכיר בריבונות ישראל בשטחי יו"ש – ולכן אין כלל צורך לספחם; (2) ההנחה כי זהותם העוינת של תושבי יו"ש דוברי הערבית ניתנת לשינוי – וכי שינוי זהות זה צריך שיעמוד במרכזה של תוכנית המדינה האחת בעלת הזהות הישראלית. בעוד שאת ההנחה הראשונה ניתן להוכיח ללא קושי, אם רק מפרשים נכון את הסכם אוסלו ב' לאור מושגי המשפט הבינלאומי – הרי שאת ההנחה השנייה קשה יותר להוכיח. שכן, הוכחת הנחה זו מצריכה תפישה היסטוריוגראפית מסוימת, כמו גם תפישה סוציו-פסיכולוגית מסוימת.

האסטרטגיה שפיתחה ישראל עד כה כוּונה להתמודד עם מצב של שנאה מתמדת, המולידה תוקפנות מתמדת, שלכל היותר ניתן להרתיעה – אך לא למגרה. אסטרטגיה זו מבוססת על ההנחה, שזהותם העוינת של תושבי יו"ש דוברי הערבית היא נצחית ובלתי-משתנה – ובתור שכזו לא ניתן להשפיע עליה אלא רק להשלים עם קיומה. החשש מפני מדינה פלשתינית מקורו בהנחה שזהות עוינת זו תצטייד בנשק ובצבא, ובכך יהיה בידה לאיים על קיומה של ישראל. לכן מסרבת ישראל להקמת מדינה כזו באופן מוחלט – אפילו כרוך הדבר בבליעת זהות עוינת זו אל קרבה, שבהכרח תסכן את זהותה. כשיוצאים מתוך הנחת קיומה של זהות עוינת ונצחית, נקלעים בהכרח לדילמה חסרת מוצא: כיצד תוכל ישראל להבטיח את קיומה, מבלי לאבד את זהותה?

כישלונן של כול התוכניות שהוצעו עד כה להסדרת הסכסוך הארץ-ישראלית טמון בכך, שהן התבססו על ההנחה שזהות עוינת זו הינה נצחית, ובתור שכזו מולידה היא בהכרח סכסוך נצחי. איש לא חשב עד כה על האפשרות לשנות זהות זו, כי הדבר מצריך חשיבה חדשה, העושה שימוש במושגים חדשים והמניחה הנחות שונות. ואולם, פריצת דרך מדינית לא תיתכן אלא אם קדמה לה פריצת דרך מחשבתית. פריצת דרך שכזו מצריכה הצגת שאלות חדשות – להבדיל ממתן תשובות חדשות לשאלות ישנות. השאלות שמעולם לא נשאלו הן, כיצד נוצרת זהות קיבוצית? ומשנוצרה, האם היא בהכרח נצחית, או שמא עשויה היא להשתנות עם שינוי הנסיבות ההיסטוריות? רק משהוצגו שאלות אלו – יש להתחיל בחיפוש אחר התשובות להן, שסופן גיבוש פרדיגמה חדשה.

המסגרת האקדמית שבתוכה יש לחפש תשובות היא במדעי הרוח והחברה, אך גם שם שורר קיפאון מחשבתי. חקר הזהויות הקיבוציות מצריך מחקר רב-תחומי המשלב פוליטיקה, משפט, סוציולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה. התפישה המוצעת כאן היא פרי מחקר עצמאי שערכתי במשך 20 שנה, ושבמסגרתו פרסמתי מספר ספרים ומאמרים. התובנה שאליה הגעתי היא, כי לא ניתן להבין את הסכסוך הארץ-ישראלי אלא במושגים של "פוליטיקת זהויות", שעניינה שילוב של 3 סוגי השיח – שיח כוחות (שיח פוליטי), שיח זכויות וסמכויות (שיח משפטי) ושיח-זהויות (שיח סוציו-פסיכולוגי).  

האסטרטגיה החילופית המוצעת בזה, מבוססת על התפישה הטרנספורמטיבית, הגורסת כי זהות קיבוצית אינה נתון סטטי – אלא תהליך דינאמי. תהליכים של שינויי זהות מתרחשים כל העת, גם בלא שנהיה מודעים להם. כך במהלך כל ההיסטוריה – קל וחומר בעת החדשה, משעה שהקצב של תהליכים היסטוריים הואץ במידה ניכרת. טרנספורמציה של זהות (מהפכת זהות) מתרחשת כל הזמן, כשהשאלה היא רק איזה דפוס של זהות ינצח. לשיטתי, ניתן לחולל מהפכת זהות בקרב כלל דוברי הערבית בארץ, אשר כתוצאה ממנה תיעקר מקרבם שנאת ישראל וייהפכו לבבותיהם – האיבה תהפוך לאהבה. מהפכת זהות, שתאפשר את איחוד הלבבות, תייתר את הצורך בכיבוי שריפות. לכשיקרה הדבר, אם יקרה (ואין זה פשוט כלל ועיקר), יתרחש המפץ הגדול באמת, שלאחריו שום דבר לא יהיה עוד כבעבר.

יצירת זהות ישראלית משותפת לכלל תושבי הארץ, היא תנאי להתחברות לאומית אמיתית – היינו, ליצירת אומה ישראלית מודרנית אחת בארץ ישראל השלמה. רק זהות משותפת מספקת את הדבק האמיתי בין בני-האדם. זהות משותפת נוצרת על-ידי היסטוריה משותפת, שהיא היסוד לזהות לאומית. זהות היסטורית משותפת היא עניין שברגש – לא פחות מעניין שבשכל. מכאן חשיבותה של ההיסטוריה הלאומית לצורך גיבוש זהות לאומית מודרנית. גם עמים שלא יכלו להצביע על היסטוריה לאומית אמיתית, המציאו נרטיב לאומי, כדי לכונן זהות לאומית.

מהפכת זהות היא אפוא תנאי מוקדם והכרחי ליצירת מדינה אחת בעלת זהות ישראלית, שרק היא עשויה לפתור באופן מלא את דילמת הקיום והזהות שלנו. עיקרי תוכנית הטרנספורמציה הם:

(1)  רכישת זהות ישראלית על ידי תושבי יו"ש דוברי הערבית תהא על בסיס אישי (לא קיבוצי), כתנאי לקבלת אזרחות ישראלית. 

(2)  לרוכש זהות ישראלית יוקנו זכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות כפי שיקבע בחוק;   

(3) מי שלא ירצה לרכוש זהות ישראלית, יהיה זכאי ממש את זכויותיו האזרחיות והפוליטיות במסגרת האוטונומיה הפלשתינית. 

זהות ישראלית טוטלית היא זהות טעונה ומורכבת – זהות שהיא הרבה יותר מזהות אזרחית בלבד. זהות זו היא בראש ובראשונה תחושת השתייכות לעם ישראל ההיסטורי והזדהות עמוקה עמו. זהות ישראלית טוטלית מבוססת על הזדהות עם כל מה שהשם "ישראל" מסמל: ארץ ישראל, לשון ישראל, תרבות ישראל, דת ישראל, היסטוריה ישראלית ומדינת ישראל.

במצב הנוכחי קיימת הבחנה בין אזרחות לבין שייכות לאומית, ולכן יכול אזרח ישראלי להחזיק בתעודת זהות ישראלית מבלי לאמץ את הזהות הישראלית – ואף להחזיק בזהות עוינת.  מצב זה הוא בלתי נסבל, אפילו בתחומי הקו הירוק, שבהם מרשים לעצמם אזרחים מסוימים (בעיקר מהמגזר הערבי)  לשלול את זהותה הישראלית של המדינה, מבלי שייענשו על כך. לפיכך מוצע כי ישראל תשנה מצב מעוות זה לאלתר, על-ידי הדרישה להאחדת הזהות האזרחית והזהות הלאומית – איחוד זהויות המכונה "אזרחות לאומית", שלו תקדימים במדינות מתקדמות אחרות בעולם, דוגמת ארה"ב וצרפת. התאזרחות לאומית – להבדיל מהתאזרחות ניטרלית מבחינה לאומית – אינה אקט פורמאלי בלבד, אלא אקט חינוכי-תודעתי. התאזרחות לאומית מצריכה  עמידה במבחני קבלה מסוימים, שאותם יהיה  לקבוע בחוק האזרחות חדש, ואשר יבטיחו את הנאמנות לאומה הישראלית ולמדינתה. חוק האזרחות במתכונתו החדשה יאפשר למדינת ישראל אף להפקיע את המעמד האזרחי מאותם אנשים שזכו למעמד זה מכבר, אך אינם עומדים בפועל בדרישות חוק זה. כדי לאפשר את התאזרחותם של תושבי יו"ש דוברי הערבית יידרש, אפוא, לערוך תיקונים במספר חוקים קיימים, שהחשובים שבהם הם חוק האזרחות התשי"ב-1952, חוק המפלגות התשנ"ב-1992 ו-חוק חינוך ממלכתי התשי"ג-1953. בכול החוקים האלה תודגש חובת הנאמנות למדינת ישראל ולזהותה הישראלית, כערך יסודי.

בשטח C ניתן ליישם את התוכנית לאלתר, לא רק משום ששטח זה נמצא בשליטה ישראלית מלאה, אזרחית-משפטית וביטחונית – אלא גם מפני שאוכלוסייתו דוברת הערבית היא מזערית. לעומת זאת, בתחומי האוטונומיה הפלשתינית (שטחי A ו-B) יידרש זמן רב יותר להחלתה. תחילה יידרש ארגון-מחדש של האוטונומיה, בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, ושבמסגרתו יעמיקו תהליכי הדמוקרטיזציה וליברליזציה של מוסדות האוטונומיה.   רק משעה שתחדל ההסתה מצד הרשות הפלשתינית, וייווצרו יחסי אימון בין הצדדים, ניתן יהיה לגשת ליישום תוכנית הטרנספורמציה גם  בשטחים אלה.

א.6 חוק-יסוד זהות המדינה

במקביל לארגונה-מחדש של האוטונומיה, יהיה על ישראל לחוקק חוק שיקרא חוק יסוד זהות המדינה (להלן – "חוק היסוד"), שמטרתו להגן על מדינת ישראל המאוחדת מפני השתלטות של זהות ערבית ו/או זהות  מוסלמית עוינת. במסגרת חוק יסוד זה יוגדרו אותם מרכיבים שהם הכרחיים לשמירת זהותה הישראלית של המדינה, ללא קשר לעובדות של רוב ומיעוט. כדי למנוע את האפשרות שרוב עוין ינסה לשנות זהות זו, ישוריינו אותם סעיפים קובעי זהות בצורה מוחלטת. רשימת הסעיפים קובעי הזהות הישראלית חייבת לכלול, בין השאר, את הסעיפים הבאים: שם הארץ והמדינה, בירת המדינה, הנאמנות לארץ ולמדינה, לשון המדינה, מערכת החינוך של המדינה ותכני היסוד שלה, המשטר במדינה ויחסי הדת והמדינה. אסקור בקצרה סעיפי יסוד אלה: 

שם הארץ ושם המדינה: הארץ המאוחדת תיקרא בשם "ארץ ישראל המאוחדת"; המדינה המאוחדת תיקרא בשם "מדינת ישראל המאוחדת". 

בירת המדינה: בירת מדינת ישראל המאוחדת תהא ירושלים; הריבונות בירושלים תהיה של מדינת ישראל המאוחדת בלבד, בלא מתן דריסת רגל פוליטית לשום גורם אחר.

הנאמנות לארץ ולמדינה: אזרח במדינת ישראל המאוחדת יוכל להיות רק מי שהצהיר נאמנות למדינת ישראל. כל תושב אחר יהיה במעמד של תושב בלבד, ללא אזרחות ישראלית. כל מי שירצה להצטרף לאומה הישראלית כאזרח בעל זכויות וחובות מלאים, יידרש לעמוד במבחנים מסוימים כפי שאלה יוגדרו בחוק-היסוד. 

לשון המדינה: לשונה הרשמית של מדינת ישראל המאוחדת תהא השפה העברית,  כאשר לאף שפה אחרת לא יהיה מעמד רשמי.  

מערכת החינוך של המדינה ותכני-היסוד שלה: מערכת החינוך של המדינה תהא ישראלית כלל ארצית. שפת מערכת החינוך תהיה עברית. מערכת חינוך זו תשים דגש על תכנים מגבשי זהות ישראלית, שבמרכזם לימוד ההיסטוריה של א"י ומורשתה. בצד מערכת החינוך הממלכתית יהיו גם בתי ספר אחרים, אך גם הם יהיו בפיקוחו של השלטון המרכזי. בתי ספר שלא יעמדו במבחן הנאמנות למדינת ישראל יוצאו מחוץ לחוק.  

צורת המשטר: מדינת ישראל המאוחדת תכונן משטר דו-מפלגתי או תלת-מפלגתי, בדומה למשטרים באנגליה ובארה"ב. דווקא בהיותה מפוצלת מבחינה תרבותית – נחוץ לה ממשל מרכזי חזק, שישמש כור היתוך של הזהות הישראלית. זרמים תרבותיים שונים יוכלו לבוא לביטוי ציבורי במסגרות שונות – אך לא במסגרות פוליטיות. כמפלגה במדינת ישראל המאוחדת תוכל להתארגן רק תנועה פוליטית שתצהיר אמונים למדינת ישראל ולארץ ישראל.

יחסי דת ומדינה: במדינת ישראל המאוחדת תשרור הפרדה בין דת ומדינה. הזכות לחופש הדת ואף לחופש מדת, תיחשב כזכות יסוד. למרות זאת, תזכה דת ישראל למעמד מועדף ביחס לשאר הדתות, בשל היות דת זו מרכיב חשוב בזהות הישראלית. חיזוק המסורת היהודית בקרב הציבור החילוני בישראל, עשוי אף הוא להיות נדבך חשוב בחיזוק הזהות הישראלית. במסגרת זו יועמדו תחת פיקוח ציבורי כל המוסדות הדתיים, ובייחוד אלה של הקהילייה האסלאמית, שאת פעילותה צריך יהיה להגביל לספֵרה הדתית בלבד, מבלי שתינתן לה דריסת רגל כלשהי בספרה הפוליטית.

א.7 תוכנית השלבים הישראלית               

תוכנית המדינה האחת בעלת הזהות הישראלית מתייחסת אפוא לשתי רמות חברתיות שונות:

(א) ברמה הפוליטית מבוססת היא על ארגון-מחדש של האוטונומיה הפלשתינית, המותנה בהסכמה פוליטית של הרשות הפלשתינית, כמו גם בהסכמה של המנהיגות המסורתית בערים ובכפרים;            

(ב) ברמת האישית מבוססת  היא על נכונותו של כל פרט ופרט לאמץ את הזהות הישראלית כדי שיתאפשר לו לרכוש אזרחות ישראלית.   

תוכנית זו מבוססת לא על רמות חברתיות שונות, אלא אף על שימוש בשני כלים שונים:   

הכלי הראשון הוא משפטי – יצירת מסגרת מדינית חדשה;         

הכלי השני הוא חינוכי-פסיכולוגי – רכישת זהות חדשה.

בשלב הראשון יושלם האיחוד המדיני של הארץ על ידי ארגון-מחדש של האוטונומיה הפלשתינית. בשלב השני תתווסף לאיחוד המדיני גם האחדת הזהות, שרק היא יוצרת את הדבק המלכד האמיתי. רק טיפול משולב בזכות ובזהות עשוי לתת מענה שלם לבעיית ארץ ישראל.  שני כלים אלה שונים זה מזה לא רק באופיים –  אלא אף במשכי הזמן שלהם. אחדות מדינית ניתן להשיג על ידי הצהרה משפטית בלבד, בהינף קולמוס של שלטון ריבוני, בהחלטת כנסת של שעה אחת; לעומת זאת, אחדות רוחנית היא תוצאה של תהליך חינוכי ממושך והדרגתי, לאורך שנים רבות, המחולל שינוי עמוק בלב וברוח כאחד, בבחינת "וַעֲשוּ לָכֶם לֵב חָדָש וְרוּח חֲדָשָה" (יחזקאל י"ח/31).

מהפכת זהות זו לא אמורה להקנות לתושבי הארץ דוברי הערבית זהות זרה – אלא להשיב להם את זהותם הישראלית העתיקה, שאבדה להם עקב הכיבוש הערבי-מוסלמי. מהפכת זהות זו היא אפוא מהפכה-נגד – מהפכה כנגד אינוס תושביה הישראלים של הארץ להסתערב ולהתאסלם – ומכאן צידוקה.     

תוכנית הטרנספורמציה היא אפוא תוכנית מדורגת, שיש בה כדי להוות משקל-נגד לתוכנית השלבים הפלשתינית, שמטרתה חיסול ישראל. תוכנית השלבים הישראלית תתבסס לא על מאבק מזוין, בנוסח אש"ף או חמא"ס – אלא על מאבק רוחני בזהויות שנכפו על תושבי הארץ במהלך הכיבוש הערבי-מוסלמי. המאבק האמיתי על הארץ הוא המאבק על זהותה ועל זהות תושביה. מאבק זה אינו מצטמצם ליחסים בין היהודים לתושביהם דוברי הערבית של שטחי יו"ש – אלא חל גם על היחסים בינם לבין המגזר הערבי בגבולות הקו הירוק. מאבק זה יש לנהל בשלבים, בהתאם לקהלי היעד השונים ובכלים המתאימים. את קהלי היעד ניתן לחלק ל-3 מגזרים:  

(1) המגזר דובר הערבית בגבולות הקו הירוק הוא היעד הראשון במאבק זה; 

(2) הציבור במזרח ירושלים הוא היעד השני;

(3) הציבור ביהודה ובשומרון הוא היעד השלישי.

את המאבק על נפשותיהם של תושבי הארץ דוברי הערבית צריך לנהל במסגרת כללי המשחק הפוליטיים של מפלגות ותקשורת. מאבק מעין זה מתנהל במסגרת תרבות פוליטית מסוימת –  תרבות השונה מן היסוד בין שני חלקיה של ארץ ישראל. בגבולות הקו הירוק חיה חברה דמוקרטית – ואילו מעבר להם חיה חברה העושה את צעדיה הראשונים בלבד בכיוון זה. מהבדל בסיסי זה נגזרות שתי אסטרטגיות שונות ליישום מהפכת הזהות המוצעת כאן. אסטרטגיה אחת מתאימה לחברה שבתוך גבולות הקו הירוק – כשהאסטרטגיה השנייה מתאימה לחברה שמעבר לקו הירוק. בתוך הקו הירוק נדרש להקים תנועה חדשה, שתרים את דגל הזהות הישראלית המאוחדת ותאבק על נפשותיהם של כלל אזרחי ישראל דוברי הערבית. לעומת זאת, בשטחי יו"ש שמעבר לקו הירוק יש לכונן תחילה דמוקרטיה, שתאפשר לנהל את המאבק בדרכים דמוקרטיות. כינון חברה דמוקרטית אינו מושג על ידי הצהרות מתלהמות – אלא על ידי תהליכי עומק המתחוללים שנים רבות.           

אם עומד מכשול אמיתי בפני מהפכת הזהות הישראלית הרי זה מצבה העגום של החברה דוברת הערבית ביש"ע, חסרת הניסיון הדמוקרטי. כל עוד לא פורקו תשתיות הטרור בשטחי יו"ש, לא ניתן יהיה לכונן בהם חברה דמוקרטית. בחירות לא ניתן לנהל תחת אש ואיומי טרור. הטרור הרצחני המשתולל בשטחי יו"ש –  ואף מיוצא מהם לתוך גבולות הקו הירוק – הוא איום לא רק על מדינת ישראל, אלא גם על תושבי המקום עצמם. לכן, יש אינטרס משותף לשני הצדדים לחסל את הטרור לאלתר.  

את  מהפכת הזהות צריך להתחיל בתוך גבולות הקו הירוק –  ורק אחר כך ניתן לייצא אותה לשטחי יו"ש. אם תצליח מהפכת הזהות בבית פנימה, יהא קל יותר לייצא אותה גם אל החוץ. ואולם תנאי מוקדם והכרחי לכך הוא שלא תוקם שום ישות פוליטית זרה ביהודה ושומרון – אפילו תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה, דוגמת המצב שנוצר בחבל עזה, לאחר ההתנתקות ממנו. שכן, אם תוקם ישות מדינית עוינת מעין זו גם בשטחי יו"ש, חס וחלילה – כי אז לא תוכל עוד ישראל לייצא את מהפכת הזהות המוצעת לשטחים אלה, שתסוכל על-ידי זו על הסף.  

לכן, הצעד הראשון שעל מדינת ישראל לעשות עתה הוא להצהיר בריש גלי, שאין בכוונתה להקים מדינה פלשתינית בשום שלב – לא מחר, ואף לא מחרתיים. כמו כן יהיה עליה לפרק את כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, העוסקים בטרור אנטי-ישראלי – במקום להשליט חוק וסדר מבית. כול הניסיונות להפיח רוח חיים בכנופיית אוסלו כדי שזה תוכל להתמודד מול החמא"ס, לא יועילו. שכן, תנועת הפת"ח מייצגת זהות טקטית ומזויפת – ואילו תנועת החמא"ס מייצגת זהות אמיתית.

התחברות מדינית-משפטית תחילה – ורק לאחר מכן גם התחברות רוחנית. התחברות רוחנית מעין זו צריך להתחיל בכיוון ההפוך לזה של ההתנתקות. לא עזה תחילה – אלא יהודה ושומרון תחילה, ורק לבסוף גם עזה, אם בכלל. תוכנית ההתחברות היא היפוכה של תוכנית התנתקות. תחילה יש להתחבר אל הקרוב, ולאחר מכן גם אל הרחוק. הקרובים לנו באמת הם תושבי יהודה ושומרון, אשר בדומה לתושבי הגליל דבקו בארץ ההר למן ראשיתה של ההתיישבות הישראלית בארץ. תושבי ארץ ההר הם עם ישראל של ממש, בשר מבשרה של האומה הישראלית עתיקת היומין. לעומת זאת, תושבי חבל עזה הם ברובם מהגרי עבודה שזה מקרוב באו ארצה. רוב רובם של תושבי חבל עזה אינם ישראלים במוצאם –  אלא ערב-רב של מהגרים דוברי ערבית מוסלמיים, שהגיעו ארצה מהארצות השכנות כטפילים של המפעל הציוני.

על ישראל להתייחס היום לחבלי יהודה ושומרון – כשם שהתייחסה בעבר לגליל, למשולש ולנגב. למעשה שום כוח בעולם אינו רשאי למנוע זאת ממנה. המשפט הבינלאומי הכיר בזכותו של עם ישראל על כל שטחי ארץ ישראל, בהחלטות שהתקבלו על ידי חבר הלאומים בסוף מלחמת העולם ה-1, עת נקבעו כל הגבולות במזרח התיכון. על פי אותן החלטות בינלאומיות, אמורה הייתה ארץ ישראל לכלול גם את השטח שממזרח לנהר הירדן – אלא ששטח זה נמסר לבית המלוכה ההאשמי מיד בסמוך לאחר קבלת החלטות אלה. לעם ישראל במצבו אז לא היה די כוח, פיזי ומדיני, כדי למנוע מסירת שטחים אלה לידי עם זר. היום, לעומת זאת, כשכל השטחים שממערב לנהר הירדן הם בשליטת ישראל, ובשעה שיש לה כוח פיזי ומדיני להחזיק בהם, יכולה ואף חייבת היא לדבוק בריבונותה בשטחים אלה – ובמשך הזמן אף להחיל עליהם את הזהות הישראלית.

אזרוח תושביי יו"ש  עשוי להוסיף למדינת ישראל אוכלוסייה בעלת זהות ערבית-מוסלמית –  ומכאן הפחד מפני אזרוח שכזה. לפחד זה אין בסיס, לא רק באשר מספר תושבי יו"ש נמוך בהרבה ממה שמקובל לחשוב – אלא גם משום שתהליך האזרוח יהיה מדורג ואיטי, שבמהלכו ירכשו תושבים אלה זהות ישראלית. במשך שנים התקבלו המספרים שסיפקה הרשות הפלשתינית מאז הסכם אוסלו ללא עוררין כמעט. אלא שבשנים האחרונות התברר, שמספרים אלה נופחו בכוונת מכוון, כיוון שהשד הדמוגראפי משמש כמכשיר נוסף במאבק נגד ישראל. ממחקר שנערך לפני מספר שנים באוניברסיטת בר אילן עולה, כי קיים פער של למעלה מ-1.3 מיליון איש בין המספרים הרשמיים שמפרסמת הרשות הפלשתינית לבין גודלה האמיתי של אוכלוסיית יו"ש. סך כל האוכלוסייה הזו על פי ממצאי מחקר זה עומד על כ-2.5 מיליון איש, ולא כ-3.83 מיליון כפי המספרים הרשמיים. אם מנקים מתוך מספר זה את האוכלוסייה בחבל עזה, העומדת על כ-1.08 מיליון איש, הרי שבשטחי יהודה ושומרון מונה אוכלוסייה זו פחות מ-1.5 מיליון איש, מספר שאינו גדול בהרבה מהאוכלוסייה דוברת הערבית בגבולות הקו הירוק.  מה שחשוב לא פחות, שיעור הילודה בקרב אוכלוסייה זו נמוך בהרבה ממה שמקובל לחשוב. לעומת זאת, קצב ההגירה החוצה גדול בהרבה מהמספרים הרשמיים. כתוצאה משני נתונים אלה עולה, כי קצב גידול האוכלוסייה דוברת הערבית ביו"ש  נמוך בהרבה מהמספרים הרשמיים –  ולכן השד הדמוגראפי אינו כה נורא כפי שמנסים אויבי ישראל להציגו.            

חיזוק ההתיישבות ביו"ש עשוי לשחרר את ארץ המישור מהצפיפות ההולכת וגדלה בה. כבר היום אין כמעט מקום פנוי במישור החוף, ומצב זה רק ילך ויחריף. הבנייה באזור זה לא רק מגדילה את הצפיפות, אלא אף מקטינה את שטחי הקרקע לצורכי חקלאות, הקלים לעיבוד והעשירים ביבול. ההגירה לארץ ההר, דלילת האוכלוסין,  היא לא רק מימוש צורך אידיאולוגי, אלא גם הכרח קיומי. ארץ ההר הייתה מאז ומקדם ביתו הטבעי של עם ישראל. לכן כינה הוא אותה בשמות כגון  "הארץ הטובה" ו-"ההר הטוב" (דברים ג/ 25), בבחינת הייתה בה סגולה שאין בארץ אחרת. ההר הוא החבל האקלימי הבריא ביותר בנופי הארץ, בשל אווירו הזך והיבש יותר. כמו כן יודע הוא הרבה פחות חולי מאשר המישור. בהר השתקפה גאוניותו הטכנולוגית של עם ישראל הקדום, שעה שהפך יערות וטרשים לשדות פורחים, על ידי בניית מדרגות וסכרים במדרונות ההרים ובעמקים שביניהם; כריית בורות ובריכות בסלע; חציבת מנהרות ובניית אמות מים. כך נוצל כל שעל קרקע בהר,  דבר שאפשר התרחבות יישובית, שלא היה לה תקדים בחבלי הר אחרים בעולם העתיק. מארץ ההר קלט עם ישראל את רוב תכונותיו, עד כדי הזדהות עמה והתמזגות בה: עוז הרוח, חוסן טבעי, הסתפקות במועט, עיקשות, התמדה, מסירות ודבקות במטרה. היום, כבעבר, חייב עם ישראל להשקיע בארץ ההר את כל ישותו, מרצו וכושר המצאתו הטכנולוגי – כדי להכשירה לקליטת מיליוני יהודים מארץ המישור ומתפוצות העולם.

 הציבור בחבל עזה נמצא מחוץ לתוכנית זו. חבל עזה אינו אמור להיות חלק ממדינת ישראל המאוחדת בשום שלב, מסיבות דמוגרפיות, אתניות והיסטוריות שלא כאן המקום לפרטו. לפיכך מוצע, כי חבל עזה יזכה באוטונומיה מפורזת מנשק, כשלזו יתווספו שטחים בסיני, על חשבונה של מצריים.

ב. אכיפת ביטחון קיבוצי במזרח התיכון     

ב.1 הסדר העולמי מאז תום המלחמה הקרה

כל עוד שררה איבה בין שתי מעצמות-העל, היה העולם תלוי על בלימה ורק כפסע היה בינו לבין נפילה אל התהום. מה שהפך את המצב למסוכן כל-כך לא הייתה רק התחרות הגיאו-פוליטית בין שתי מעצמות-העל, שעלולה הייתה להביא למלחמה – אלא גם ההיגיון הפרדוקסאלי של המבוך הגרעיני, שאיחד סיוטים אפוקליפטיים עם פיתויים למתקפות-מנע גרעיניות מוגבלות. עד שלהי שנות ה-80 חיינו בעולם כאוטי ומסוכך, שהיה תוצאה של יחס דיאלקטי בין הטכנולוגיה האנושית, שהגאונות האנושית נשאה לגבהים חדשים – לבין ההבנה הפוליטית המסורתית שלנו, שנותרה במקומה. הטכנולוגיה, שנישאה כה רחוק, חלפה על פני הפוליטיקה, והפכה מנוכרת להקשר שבו היא נוצרה.

סיום המלחמה הקרה, שעליו הוכרז בפסגת מלטה, עשה את הפלנטה שלנו למקום בטוח יותר, משום שאפשרות התרחשותה של שואה גרעינית גלובלית הולכת ופוחתת. מלחמה גרעינית בין ארה"ב לרוסיה, בתנאים הפוליטיים של היום, היא כיום בלתי-ריאלית יותר מאי-פעם. אך קבורתה של המלחמה הקרה עדיין אין פירושה שהחל עידן השלום, ושסיכוני השימוש בנשק גרעיני עברו מן העולם. רבים טוענים שאולי ההפך הוא הנכון. סיום המלחמה הקרה יצר סיכונים פוליטיים וגרעיניים פוטנציאליים ממין חדש. במצב של שידוד-מערכות טוטלי, כשכל כללי המשחק, שהיו מקובלים עד כה, נשברים – מתעוררות שאלות שקודם לא היה מעז איש להעלותן על הדעת.

עם קריסתה של ברה"מ החל מסתמן סדר עולמי חדש. העובדה החשובה ביותר בעידן שלאחר המלחמה הקרה היא השינוי הדרמטי שחל במעמדם שם האו"ם והמשפט הבינלאומי בזירה הגלובלית. האו"ם הצמיח לפתע שיניים והחל לנשוך. בתוך הכפפה הלבנה והרכרוכית של המשפט הבינלאומי תקוע היום אגרוף ברזל, המותך מרצונן ומחששותיהן של ארה"ב, רוסיה, הקהילייה האירופית וסין. בתקופת המלחמה הקרה היה לזלזול באו"ם על מה לסמוך. במשך כמה עשרות שנים היה הארגון הבינלאומי משותק למעשה, וכתחליף לעשייה פוליטית, שימש הוא זירה לדמגוגיה ולתעמולת-סרק. מועצת הביטחון הייתה מנוטרלת במרבית הנושאים החשובים – כשבעצרת הכללית שלטה הדמגוגיה של מדינות העולם השלישי. כישלונו של האו"ם ליישם את מטרתו המוצהרת – כינון מערכת ביטחון כללי – נבע בראש ובראשונה מאי-רצונן של מעצמות-העל לתמוך בו. כתוצאה מהיריבות ביניהן, הרי שחרף עוצמתן הצבאית הגדולה, היו ארה"ב וברה"מ נטולות-כוח כמעט. מדינות קטנות ובינוניות בעולם השלישי (הוא חלק ממנו), המשיכו לתמרן בחללים שנוצרו עקב האנרכיה שהשרה המאבק הבינגושי. הכוח הצבאי הגס – ולא משפט הבינלאומי–  הוא שהסדיר את היחסים הבינלאומיים.

אך כל זה השתנה מאז הפך גורבצ'וב את סדרי-העולם הישנים, והמיר את יחסי היריבות עם המערב ביחסים של שיתוף פעולה עימו. המשמעות היותר עמוקה של מהפכת גורבצ’וב חורגת מעבר ליחסים בין מזרח למערב, בכוננה דפוסים חדשים במכלול היחסים הבינלאומיים. מעתה ואילך אף אם האינטרסים והכוחות הפוליטיים אינם מתייצבים תמיד מאחורי האו"ם והמשפט הבינלאומי, הרי שלפחות נעשים מאמצים בלתי מבוטלים בכיוון זה.  האו"ם והמשפט הבינלאומי הופכים לכוחות ממשיים הפועלים בזירה הגלובלית. המשפט הבינלאומי חדל להיות משאלת-לב חסודה ונעשה לאינטרס חזק ומוחשי של המרחב הצפוני המתועש. מלחמת-המפרץ הייתה המשבר הראשון בסדר גודל עולמי, שבו הצליחה קואליציה בינלאומית לכפות החלטות בינלאומיות, בתמיכתן של רוב מדינות העולם. הצלחתה של הפעולה הזאת הייתה תלויה בראש ובראשונה בבינלאומיות שלה, שבאה לידי ביטוי בכך, ששום מעצמה לא התנגדה לה. אפילו סין, שפסחה על הסעיפים, החליטה לבסוף להימנע בהחלטת מועצת הביטחון, שאישרה את השימוש בכוח בנגד מדינה עבריינית.

ב.2  הפללת המלחמה על-ידי המשפט הבינלאומי

 המשפט הבינלאומי, שעד העבר הקרוב נחשב למעין-משפט בלבד, בשל אי היכולת לאכוף אותו על השחקנים החשובים שבזירה הבינלאומית – הפך לאחר תום המלחמה הקרה למשפט ממשי, באותו מובן שאנחנו מייחסים למשפט הפנים-מדיני. הפער ההיסטורי שבין המשפט הבינלאומי למשפט הפנים-מדיני הולך ונסגר במהירות, שעה שהאינטרסים והכוחות הפוליטיים החשובים בעולם מכירים בערכו ומוכנים לעמוד מאחוריו. 

המשטר המשפטי, שאימצה מגילת האו"ם, הפליל את המלחמה – משמע, הוא מפקיע את הסמכות להשתמש באלימות ביחסים הבינלאומיים מידי המדינות, ומפקיד אותה בידי האו"ם. לאו"ם בלבד יש סמכות להשתמש בכוח לשם שמירת השלום והביטחון בעולם – ואילו בידי המדינה הבודדת נותרה רק הסמכות לעשות שימוש בכוח להגנה עצמית, ואף זאת כסעד זמני בלבד, עד להתערבות האו"ם. בשני חריגים אלה – ביטחון קיבוצי ו-הגנה עצמית – מחייב המשפט הבינלאומי לעשות שימוש זהיר ביותר, רק כאמצעי האחרון, לאחר שכל שאר האמצעים מוצו. מועצת הביטחון רשאית להתערב בסכסוכים בינלאומיים אף בטרם הסלימו לכלל מלחמה, כדי למנוע החמרתו של המצב. סנקציות נוספות כנגד חברה המֵפרה את הוראות המגילה, הן השעיה ו/או הרחקה ממועדון יוקרתי הזה.

ב.3 הסדרי ביטחון אזוריים

כל עוד שררה המלחמה הקרה, לא ניתן היה להעלות על הדעת כינון הסדרי ביטחון אזוריים במזרח התיכון, אשר היווה את אחת הזירות המרכזיות בעימות הבינגושי. ואולם עתה, משהשתנתה מציאות זו, אין שום סיבה שלא לפתח לפחות רעיונות ראשוניים בכיוון זה. הסמכות המקורית להשתמש בכוח הוקנתה לאו"ם, אך המגילה מכירה גם באפשרות להאציל סמכות זו לארגונים אזוריים, ובלבד שאלה יפעלו בהתאם למטרות ולעקרונות של האו"ם. לארגונים אלה עשוי להיות אף יתרון בפתרון סכסוכים אזוריים, בהיותם קרובים יותר למוקדי הסכסוך. כך למשל, ארגון נאט"ו, אף שהוקם תחילה כברית צבאית לכל דבר, הפך עם השנים לארגון צבאי אזורי אשר שמר על השלום והביטחון באירופה.

היום, בעידן שלאחר המלחמה הקרה, משהחל האו"ם להצמיח שיניים והחל לנשוך, יכולה ישראל לבוא ולדרוש ממוסד זה, שיצדיק את הכספים הרבים המושקעים בו (ואף את הבסיס לקיומו, כפי שבא לביטוי במגילתו) ויכונן ביטחון אזורי במזרח-התיכון. לשם כך יש לרתום, בראש ובראשונה, את ארה"ב, מנהיגתו הבלתי-מעורערת של העולם היום. על ישראל לדרוש ממנה שתפרע את השטר שנתנה לה ערב מלחמת המפרץ ה-1, בתמורה להבטחתה להתאפק ולא להגיב. משאך הסתיימה המלחמה הצהיר נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, שבכוונתו לכונן ביטחון אזורי במזרח התיכון. בחודש מרץ 1991 פירט בוש את 4 העקרונות של מדיניות החוץ האמריקאית לגבי אזורנו (מעריב, 7.3.1991): 

(1) סידורי הביטחון במזרח התיכון יהיו משותפים, כשארה"ב ובעלות-בריתה ישמשו ככוח של שלום וביטחון באזור;    

(2) פיקוח על הפצתם של כלי-נשק להשמדה המונית, ועל הטילים המשמשים לשיגורם; 

(3) חיפוש דיפלומטי אחר שלום ויציבות במזרח התיכון, ובעיקר, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי; 

(4) פיתוח כלכלי שיעודד שלום וקידמה באזור.            

 ב.4 המזרח התיכון כזירה של פשע מאורגן

ההסדרים האזוריים החדשים, שעליהם הכריז נשיא ארה"ב לפני 3 עשורים, לא זכו ליישום. העיצומים על עיראק הלכו ופחתו, כשבמקביל הפך הפיקוח על מדינה זו לרופף ביותר. נטישת הכוחות האמריקאים בתקופת אובמה, השלימה את נסיגת ארה"ב מעיראק. משהועבר השלטון בעיראק לידיים מקומיות, החלה זו מתפוררת תחת מכבש הלחצים האתני-דתי-שבטי – כשלתוך החלל שנוצר התפרצו כוחות אסלאמיים קיצוניים, שהמדינה האסלאמית היא האכזרית שבהם. בנפול עיראק, התעצם כוחה של איראן, השואפת לכונן אימפריה אסלאמית שיעית, חמושה בנשק גרעיני. התפוררות סוריה מאז תחילת מלחמת האזרחים במרץ 2011, אף היא אפשרה כניסת כוחות אסלאמיים קיצוניים. הסהר הפורה, שעד השנים האחרונות נשלט על ידי עריצויות כוחניות, הולך ומתפורר אפוא במהירות. לפיכך, אין היום שום כוח מאורגן שיוכל למנוע את המשך הכאוס, אלא כוחה של הקהילייה הבינלאומית, כשזו פועלת ברוח המשפט הבינלאומי.

ארה"ב, שעד 11.9.2001 פעלה כשוטר העולם, מבלי שהיא עצמה הייתה מאוימת, הפכה מאז  ממשקיפה לצד ישיר באזורנו. פיגוע הטרור בליבה של אמריקה גרם לזעזוע עמוק בחברה האמריקאית, שכתוצאה ממנו חשה היא את עצמה מגויסת למאבק ישיר בטרור המוסלמי, שעד לאותה שעה נעצר על-ידי שובר הגלים הישראלי. עתה מגינה ארה"ב על אדמתה, על אורח חייה וביטחון אזרחיה.

ב.5 פיקוח נשק

כניסת ארגוני טרור שונים לזירה, לאחר התפוררות עיראק וסוריה, עושה את מעורבות הקהילייה הבינלאומית דחופה עוד יותר. הטרור המוסלמי נגד ארה"ב ואזרחיה זהה לטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. המאבק בטרור המוסלמי מצריך שורה של צעדים צבאיים, פוליטיים, כלכליים ומשפטיים – שאינם מעוגנים במשפט הבינלאומי הנוכחי. מגילת האו"ם אינה מספקת הצדקה ישירה להתערבות בינלאומית במאבק נגד טרור, אלא רק להתערבות כנגד מלחמה בין מדינות. לכן, על הקהילייה הבינלאומית להוביל תחילה מהלך חקיקתי בינלאומי שיסדיר באופן חוקי את המאבק בטרור. ישנן אמנם הוראות באמנות מסוימות המגדירות סיוע לטרור על-ידי מדינה כאקט של אלימות מדינתית, אך אין בהוראות כלליות אלו כדי להועיל במאבק גלובלי נגד הטרור.

על הקהילייה הבינלאומית ליזום אמנה בינלאומית, במסגרת האו"ם, אשר תפליל את הטרור הבינלאומי ותַקנה כלים שיאפשרו התערבות בינלאומית בתוך שטחן הריבוני של אותן מדינות שבחסותן פורח הטרור, ואשר יסרבו לפעול נגדו בכוחות עצמן. בלי מכשיר משפטי מעין זה, אין לקהילייה הבינלאומית סמכות להתערב בנעשה בשטחן של מדינות ריבוניות, וכל פעולה מעין זו עלולה להיחשב להפרת המשפט הבינלאומי. כך, למשל, ספק אם התערבות חברות נאט"ו ביוגוסלביה הייתה חוקית, לא רק באשר נעשתה מחוץ למסגרת האו"ם, אלא גם באשר אין היום במשפט הבינלאומי הסמכה לפלישה לשטחה של מדינה ריבונית, אפילו היא מוצדקת לכאורה, בשל סיבות הומניטאריות. כמו כן ספק רב אם הייתה לכוחות נאט"ו סמכות לפגוע במטרות אזרחיות במהלך פעולתם, שעה שפגיעה מעין זו מהווה הפרה בוטה של זכויות בני-אדם חפים מפשע.

בין שורת הצעדים שצריכה אמנה בינלאומית נגד הטרור לכלול, יש להכניס גם פיקוח על תנועת הנשק בעולם, על כל סוגיו, כיוון שזה עלול להגיע גם לידיהם של ארגוני הטרור. היום כפוף שוק הנשק העולמי לחוקי היצע וביקוש, ללא הגבלה משפטית ו/או מדינית. מי שמאמץ בכנות את עקרונות המגילה, חייב להכיר בכך, שאספקת נשק למשטרים תוקפניים כמוה כסיוע לפשע במובן הפלילי הפנים-מדיני. כשם שיש פיקוח על החזקת נשק בתוך מדינה, כך צריך לפקח על החזקתו בזירה הבינלאומית, ולנסות להבטיח שיגיע רק לרשויות העוסקות בביטחון, ולא בטרור.

המאבק בטרור הבינלאומי מצריך אפוא שיתוף-פעולה בינלאומי אמיתי, לא לשעה קלה, אלא לאורך זמן. שיתוף הפעולה הנדרש אינו רק צבאי – אלא גם פוליטי, משפטי, כלכלי ותקשורתי. זהו מאבק שראשיתו בקואליציה משפטית בינלאומית, וסופו שורה של פעולות חיסול ממוקדות כנגד מבצעי הטרור ופטרוניהם, אך לא הפגזות מסיביות כנגד אזרחים חפים מפשע.      

המזרח-התיכון טרם חצה את הסף הגרעיני. פרט לישראל, שהצטרפה למועדון הגרעיני כבר בשנות ה-60 (אף שמעולם לא הודתה בכך) – לשום מדינה במזרח-התיכון אין עדיין נשק גרעיני. יתירה מזו: לשום מדינה במזרח-התיכון, פרט לישראל, אין יכולת לפתח נשק גרעיני בכוחות עצמה. לפיכך ההכרעה בשאלת גירעונו של המזרח-התיכון תיפול לא בין כתליו – אלא מחוצה לו, במרחב הצפוני המתועש. 

 נושא הנשק הגרעיני הוא מן המסובכים שבעניינים העומדים על סדר-היום הישראלי – ולמרות זאת אין הוא זוכה לדיון ציבורי אמיתי. אפילו היום, כשפיתוח נשק גרעיני על ידי איראן הופך לסכנה מיידית ומוחשית, מצטמצמת המחלוקת בין התומכים בהפצצה ישראלית כפעולת מנע – לבין אלה המתנגדים לה. הברירה המוצגת כ"הפצצה או פּצצה" אינה תחליף לדיון עומק, אלא שהציבור הישראלי מסרב לדון בנושא קיומי זה. הסיבה לכך איננה רק  המגבלות שמטילה הצנזורה הצבאית – אלא גם המגבלות שמטילה הצנזורה הפנימית, פרי הדחקה  נפשית של דור השואה וצאצאיו.

מרוץ-חימוש גרעיני במזרח-התיכון עלול להיות מסוכן הרבה יותר ממרוץ-החימוש הגרעיני הבינגושי. שכן, בהקשר הבינגושי הושגה יציבות מסוימת כתוצאה מקיומם של מספר אלמנטים מייצבים (יציבות פוליטית פנימית, סימטריה אסטרטגית וגיאו-פוליטית, דו-שיח רצוף ועוד) – שאף לא אחד מהם מתקיים בזירה המזרח-תיכונית. בהעדר אלמנטים מייצבים שכאלה, עלול מרוץ-חימוש גרעיני במזרח-התיכון לחצות את אותו קו אדום, שמעצמות-העל לא העזו מעולם לעבור – ואשר בעטיו נשארה המלחמה ביניהן קרה ושום פטרייה אטומית לא התנשאה בתנאי אמת.

האפשרות שהפונדמנטליזם המוסלמי, השולט במעצמה אזורית דוגמת איראן, יצטייד בנשק לא-קונבנציונאלי, עומדת היום על סדר היום הבינלאומי – כשהנשק הגרעיני כבר נמצא בהישג ידו כמעט. לוּ התעורר העולם המערבי קודם לכן, עת השמיעה ישראל לראשונה צפירת אזהרה, ניתן היה היום לטפל בסוגיה ביתר קלות. אך גם היום לא מאוחר לעשות כן, כשהתנאי לכך שלא ישראל לבדה תשיא בנטל. חרף עוצמתה, יכולתה של ישראל לשים קץ לשאיפות האיראניות להשיג נשק גרעיני, הינה מוגבלת. ישראל יכולה לדחות השגת יעד זה, אך לא לשים לו קץ.

מאמציו של נתניהו לגייס את המרחב הצפוני המתועש בכיוון זה,  ראויים להערכה, אך אין בהם די. יש לכפות על המזרח התיכון משטר של ביטחון קיבוצי עם שיניים, שיוכל לשים קץ לא רק להתחמשותה של איראן – אלא גם להיותה מוקד הטרור האזורי והעולמי.  התחמשות איראן צריכה להדיר שינה מעיניו של כל אחד החרד באמת לעתידו של אזורנו ושל העולם. נוסף על העידוד העצום שהתפתחות מעין זו תעשה למיליוני המאמינים, היא עלולה ליצור סיכון ממשי לקיומה של מדינת-ישראל, ואף לאיים על שלמותן של שאר המדינות הסמוכות לה, לרבות מדינות-הנפט הערביות מדרום והרפובליקות המוסלמיות הסובייטיות-לשעבר, עתירות המשאבים, מצפון. שליטה איראנית במקורות הנפט עשויה לחולל זעזועים כבירים בכלכלה העולמית ובסדר הבינלאומי החדש הנשען עליה. העובדה, שבידי פקיסטן יש כבר נשק אטומי, הופכת איום גרעיני מוסלמי למוחשי ביותר. אם, חס וחלילה, תתחולל במדינה זו מהפכה בנוסח איראן, עלול נשק הרסני זה להפוך לאיום לא רק על ישראל, אלא גם על שאר העולם.           

בעידן של נשק להשמדה המונית, אין לישראל ברירה אלא לנסות ולחפש אמצעי הגנה הנותנים מענה, ולו חלקי, לאיומים אסטרטגיים אלה. על ישראל להמשיך ולפתח אמצעי הגנה כנגד טילים –  אך בו-בזמן לזכור שאלו הם אמצעים זמניים בלבד, שאינם יכולים להוות תחליף להסדרי ביטחון שיבטיחו פירוז המזרח התיכון מנשק לא-קונבנציונאלי. על ישראל לרתום את דעת-הקהל בארה"ב ובאיחוד האירופי, כדי שאלה יסייעו לאו"ם לכונן במזרח התיכון הסדרי ביטחון אזוריים. תפקידם של הסדרים אלו יהיה, בין השאר, למנוע את גירעונן של מדינות האזור ואף לפקח על אספקת הנשק הקונבנציונאלי למדינות אלה.

משטר העיצומים נגד איראן, שהיא כיום המסוכנת שבמדינות האזור, צריך להתמיד ואף להחמיר. כינון מסגרת של ביטחון אזורי צריך שייעשה על-פי עקרונותיה של מגילת האו"ם, ובהתאם למשפט הבינלאומי. עיקר המאמץ צריך שיהא מכוון למניעת תוקפנות מלכתחילה. יחד עם זאת, במקרה של תוקפנות בפועל מצד מדינה כלשהי באזור, ידרשו  כוחות חיצוניים להפסקתה, בדומה להתערבות בלוב לנוכח מלחמת האזרחים שהתחוללה בה.        

הסדרי ביטחון אזוריים חייבים להיות מלווים בפיקוח הדוק, לא רק על תפוצת הנשק הלא- קונבנציונאלי – אלא אף על נשק קונבנציונאלי. מהאיסור לעשות מלחמה, משתמע גם איסור לצבור נשק מעבר לנדרש לצורכי ביטחון פנים, ולהרתעה כלפי חוץ. פיקוח מעין זה מתחייב מהמשטר המשפטי שכוננה מגילת האו"ם, ויש בה אף התייחסות מפורשת לכך (סעיף 11, המאפשר לקבוע עקרונות לפירוק נשק והסדרי נשק). הגבלות על מסחר בנשק קיימות אומנם באמנות שונות – שהחשובה שבהן היא האמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני – אך אלו אינן מספקות.

בעבר הושגה הסכמה גם על הגבלת המסחר בנשק קונבנציונאלי. כך, למשל, בועידת ג'נבה בשנת 1925, הוסכם כי יחול פיקוח על מסחר בנשק המיועד לאזורים מסוימים בעולם כגון אפריקה והמזרח התיכון. הוראה מפורשת באמנת-היסוד קבעה, כי פיקוח כללי על מסחר זה הוא הכרחי. מאחר שכיום, רוב הנשק במזרח התיכון מקורו במרחב הצפוני המתועש (הכולל את ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה ויפן) – הרי ששאלת תפוצתו של נשק זה תוכרע מחוץ למזרח התיכון, ולא בתוכו. על האו"ם, בהנהגת ארה"ב, לחוקק מספר אמנות לפיקוח על תפוצת הנשק בעולם, כדי להשלים את האיסור הנורמטיבי של השימוש בו. כמו כן ראוי כי האו"ם יהיה דומיננטי יותר בהשלטת הביטחון הקיבוצי, לא רק ביחסים בין המדינות – אלא גם ביחס לטרור הבינלאומי, ההולך ומתפשט במהירות.  

מכשיר הרתעתי נוסף למאבק באלימות ובטרור הוא הפעלתו של בית-דין לפושעי מלחמה וטרור, לפי המבחנים שקבעה מגילת האו"ם.

אם תשכיל הקהילייה הבינלאומית לנקוט בצעדים מעין אלו, עשוי מאבקה – שהוא גם מאבקנו – להיות אומנם ממושך הרבה יותר מכל מלחמה קודמת, אך גם בעל תוצאות לטווח ארוך יותר. מהניסיון האירופי ניתן להסיק, שבלא כינונם של הסדרי ביטחון אזוריים במזרח התיכון, לא יוכלו המדינות דוברות הערבית להשתחרר מהמורשה ההיררכית והמיליטנטית שלהן. לחברות המזרח תיכוניות אין אפילו ניסיון קודם כלשהו בכינון משטרים דמוקרטיים, בדומה לניסיון שצברו החברות האירופיות, קודם כינונו של הביטחון האזורי.

נחיצותם של הסדרי ביטחון אזוריים במזרח התיכון, שהוא מהמסוכסכים שבאזורי העולם, היא אף גבוהה ממקומות אחרים בעולם. הפנמת רעיון זה פירושה, שכל התקדמות נוספת בתהליכים המדיניים באזור, מותנית בנקיטת צעדים בכיוון זה. יציבות ושלום במזרח-התיכון יושגו לאו דווקא על-ידי כיווצה והחלשתה של ישראל, על פי הנוסחה של "שלום תמורת שטחים",  אלא על-ידי שינוי דרסטי של העולם הערבי, שיהפוך אותו מחברה רודנית עושת-מלחמה ולהוטה לכיבושים – לחברה דמוקרטית, פלורליסטית ושוחרת שלום, דוגמת זו האמריקאית או האירופית.

שינוי מעין זה כרוך גם בחידוש פני האסלאם, שלמן ראשיתו היה דת של מלחמה ("ג'יהאד", "דין מוחמד בסייף"), הגם שלא חסרו מורי הלכה שהעדיפו אסלאם מתון יותר. 

ב.6 פיתוח כלכלי

 הסדרים ביטחוניים, טובים ככל שיהיו, לא יחזיקו מעמד, אם לא יתלווה להם פיתוח כלכלי. המזרח התיכון סובל מבעיות מבניות קשות ביותר, המותירות ספקות לגבי יכולתו לבצע את המעבר מכלכלה מסורתית לכלכלה מודרנית. סיוע כלכלי למגזרים האזרחיים של מדינות אלו, עשוי להפחית, במידה מסוימת, את המצוקה הכלכלית. מדינות ערב נוטות להטיל את האחריות למצבן הקשה על מורשת הקולוניאליזם, אף שספק אם יש בכך אפילו חצי-אמת. מבלי להגזים בשבחו של הקולוניאליזם המערבי, יש להודות שלפחות בתקופתו נעשה מאמץ ראשון לחלץ מדינות אלו מנחשלותן ההיסטורית. מאמצים אלו נכשלו, בעיקר בשל בעיות המובנות בתוך החברה הערבית ושחיתותם של המשטרים. לכך יש להוסיף את מרוץ החימוש המטורף, שכילה את אותם מעט משאבים שעשויים היו ללכת לפיתוח כלכלי.