עוז לתמורה 

ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שעצם קיומה עדיין מוטל בספק, מה שהופך את הטיפול בבעיותיה לקשה ומורכב ביותר. כדי להתמודד עם בעיות אלו, ישראל צריכה לחדול מפוליטיקה של תדמיות, ולעבור לפוליטיקה של מהות ודרך. לכן, יש להחליף לא רק את ממשלת השיתוק הלאומי ו/או את שיטת הממשל הקואליציונית שאינה מאפשרת משילות צריך לשנות – אלא גם הקיבעון המחשבתי, שהפך לטבע שני אצלנו, בלי הבדל בין ימין לשמאל.

המפתח לשינוי רעיוני עובר דרך התקשורת, אלא שגם לתוכה חדרו הסיאוב והשחיתות. התקשורת עושה יד אחת עם הפוליטיקאים נגד הציבור, שעה שהיא מקיימת מועדון סגור של דברנים הממחזרים את מרכולתם, ובה בשעה סוגרת את השער בפני אנשים מבחוץ, הרוצים להפיץ רעיונות חדשים. הסטאטוס-קוו אינו גזירה משמים, אלא נגזרת של שיטה פוליטית, שאינה מעודדת יוזמה ויצירתיות אלא ציות והליכה בתלם, והמוליכה לקיבעון מחשבתי. בפוליטיקה, כמו בכלכלה, מה שנחוץ לנו הוא לאו-דווקא קבלני ביצוע חרוצים, אלא יזמים בעלי מעוף ודמיון.  דילמות רבות, שאין להן פתרונות במסגרת החשיבה המקובלת, עשויות להיפתר, שעה שאנו מפתחים מסגרת חשיבה חדשה, המכילה אפשרויות שנעדרו קודם לכן.
 

כדי שתתחולל תמורה אמיתית בחייה של החברה הישראלית, עליה לגייס למערכת הציבורית גם  אדריכלי רוח ולא רק קבלני-קולות. נדרשים לנו אדריכלי רוח כנביאי ישראל בעת העתיקה, וכאבות הציונות בעת החדשה. נושאי הדגל של הציונות היו מנהיגים מסוג שונה מאלו המוכרים לנו היום. לפחות בחלקם היו אלה הוגי-דעות שבאו אל הפוליטיקה כדי לנסות לממש את דעותיהם –  ולא רק ראשי לשכות, עסקנים וקצינים המחפשים עמדות-כוח. אבות הציונות התברכו בראייה מפוכחת של המציאות, לא פחות מהיותם חוזי חזיונות וחולמי חלומות. השילוב הנדיר הזה של קור אקדמי ולהט נבואי, הוא שהוליד את הציונות המודרנית – תופעה שאין לה אח ורע בהיסטוריה החדשה.  אם רוצה ישראל לצאת לדרך חדשה, עליה להקיא מתוכה את השחיתות והשטחיות שדבקו במנהיגיה, ולהעמיד במקומם פוליטיקה נקייה, ערכית ויצירתית.